ישבנו בקליניקה עם אמא לנערה בת 16.

העניין המרכזי באותו זמן היה התעצמות הדרמה אותה חווה הנערה הזו בחייה.
כיצד כל דבר שקורה בחוץ הופך לסערה בנפשה, ויוצא החוצה בביטויים חריפים.
מבלי משים שני הוריה מעורבים יחד איתה בכל התהפוכות העוברות עליה ובמקום שלפחות הם יקיימו שפיות יציבה ובטוחה הם נטרפים בגלי המצוקה יחד עמה.
אפשר אפילו לומר שבהסתכלות יותר מעמיקה אותה נערה רק מפתחת ומשכללת את אוירת הדרמה השורה בבית.

דרמה כדרכה, בוראת … עוד דרמה ונוצר מצב הדומה למבוי סתום כשכל המשתתפים ניצבים בחוסר אונים מולו ובעצם מול יציר כפיהם הלא מודע.

כשביקשנו לקבל ראיה כיצד לנהוג במצב קיבלנו מסר שהנחה את האם כך: “אל תתני לרעש שבא מבחוץ להשפיע עליך. בני בתוכך מקום שליו ובטוח גם אם בחוץ מתחוללת סערה".
האמא הבינה שהעזרה הגדולה ביותר שהיא יכולה להעניק לבתה לא תהיה מהסוג של כיבוי שריפות ואזעקות חירום כפי שהיה עד היום כי בכך היא תורמת להלך הרוח הקריטי המאפיין את הנערה.
היא נקראת לקיים בתוכה מקום שאינו מגיב, לא מתרוצץ.
מקום שקט ורגוע.

ובאותו הרגע, כמו בהזמנה מדויקת, התחילה אזעקת "רוצו למרחב המוגן".
בסך הכל היו 2 אזעקות בחדרה. אחת באמצע הלילה וזו שהופיעה לה באמצע היום.

הסתכלנו אחד על השני. זה כמעט הצחיק אותנו. הקליניקה שלנו יפה ונעימה, אבל לא בדיוק ממ"ד תקני.
לאילת ולי היה ברור שאנחנו לא רצים לשום מקום. יש את מה שמתחולל בחוץ, ואנחנו עכשיו בעבודה ולא מגיבים לכל סערה שמתחוללת סביבנו.
העפנו מבט באמא, רצינו לדעת איך היא מרגישה ביחס לאזעקה שבחוץ.
היא משכה בכתפיה והיה ברור שהיא, כמונו, לא רצה לשום מקום.
וכך בעוד האזעקה "מתנגנת", המשכנו בעבודתנו.

רק אחר כך ראינו את הסינכרון, את ההתאמה המדויקת שקורית שוב ושוב ב"מרחב ריפוי משפחתי" כשרוח הילד מביאה לחדר את המהות המרכזית של החוויה שלה.
יצירת ההפרדה בין הדרמה המתחוללת בחוץ לבין השקט והבטחון שהתקיים בפנים היתה זהה לחלוטין להנחייה שקיבלה האם.

האמא ממש הבינה על מה מדובר ומה היא נדרשת להביא כדי לתמוך בתהליך ההבראה של הבת שלה.

 

נשמח לתגובותיכם

תגובות