התקשרה אלינו אשה והשאלה הראשונה שלה היתה "הבן שלי בן 27, אתם מטפלים גם בילדים "גדולים"?
השאלה הזו עולה הרבה. אנחנו מבינים שכשאנחנו משתמשים במילה "ילד" הדימוי הראשוני שעולה במחשבה הוא של ילד צעיר.
בשביל אמא שלי, בת ה- 93 שתחיה, אני עדיין הילד שלה.
ילד בן 57, אבא לילדים גדולים בעצמי, ועדיין…. הילד שלה.
כשהתחלנו את עשייתנו במרחב ריפוי משפחתי רוב הפונים היו הורים לילדים צעירים ולבני עשרה. מרכיב מרכזי בהצגה של מה זה מרחב ריפוי משפחתי היתה "טיפול בילד שלך שלא בנוכחותו".
בהמשך הדרך הגיעו יותר ויותר פניות מהורים שהילד שלהם "כבר לא ילד".ילד "גדול".
בן 27 שעדיין גר בבית ולא מוצא את עצמו. בת 35 שמעולם לא היתה לה זוגיות רצינית או לחילופין בן 43 שחי בזוגיות הרסנית ותקוע בה.
בלבול וחוסר כיוון, תלותיות, קושי בהתמדה, התמכרות, מוגבלות נפשית או פיסית, דיכאון והרשימה עוד ארוכה.
הם עצמאיים באופן כזה או אחר, הם כבר לא תחת חסותנו, הם אחראים לחייהם ולרווחתם ועדיין זה לא משנה את העובדה שהדאגה והאכפתיות שלנו אליהם היא בדיוק כפי שהיתה כשהיו צעירים יותר.
ההבדל העצום הוא שאז אנחנו היינו אחראים לרווחה שלהם והיום זה כבר לא בידינו.
אנחנו רוצים שהם יעמדו על הרגליים של עצמם ולא להמשיך לסחוב אותם על הגב שלנו ויחד עם זאת אנחנו לא מסוגלים לעמוד מהצד, לראות אותם סובלים ולא לעשות כלום.
אבל היום, גם כשהם במצוקה אנחנו לא יכולים לקחת או "לגרור" אותם לטיפול, לקופת חולים, לייעוץ.. זה פשוט לא הולך בכח. אי אפשר אפילו להגיד משהו או להשחיל מילה.
הרגישות שלהם להתערבות שלנו מאד גבוהה. זה משאיר אותנו בחוסר אונים גדול.
מאחר שהתהליך במרחב ריפוי משפחתי נעשה שלא בנוכחות הילד, כל הבעייתיות הזו נפתרת.
ליווינו תהליכים רבים עם הורים של ילדים "גדולים" והתוצאות מדהימות.
מרחב ריפוי משפחתי יוצר ריפוי עמוק ומשמעותי דרך הקשר בין הורה לילדו, לא משנה מה הגיל שלו.