חלק משמעותי בעשייה שלנו במרחב ריפוי משפחתי הוא "להתחבר".
אנחנו עוצמים עיניים ו-"מתחברים".
אצלי זה קורה מהר. ממש מהר. כל כך מהר שלעתים רבות זה קורה עוד לפני שאני עוצם עיניים.
עולות מחשבות, תחושות, הרגשות, דימויים שקודם לא היו שם ופתאום הופיעו.
לרוב זה ללא מאמץ. זה פשוט קורה. כל כך פשוט שלעתים אני מיד מערער, מבקר ופוסל את מה שעלה.
החלקים הרציונליים שבתוכי מיד קופצים ויש להם הרבה מה להגיד.
למשל:
מה זה השטות הזאת. להתחבר. לא היית מחובר עד עכשיו?
אלו רק מחשבות שאתה מדמיין!
מה זה קשור בכלל לילד שאתו אנחנו עובדים עכשיו?
זה ממש לא נשמע מחובר. זה לא מעניין, זה לא יצירתי, זה נשמע הזוי. סתם.
כאן גם מתחיל המאמץ.
להתווכח. להוכיח, להצליח.
אחד מהדברים שעוזרים לי להתמודד עם הקושי הזה הוא הניסיון המצטבר.
עם הזמן הולך ופוחת הצורך באישור חיצוני. כבר לא כל כך משנה שזה יהיה הגיוני. שההורה יאשר שזה מתחבר לילד. שיניד בראשו בפליאה. זה היה יותר נחוץ בהתחלת העשייה שלנו. זה לעתים נחוץ בתחילת עבודה עם תהליך חדש.
עוד ילד שמתחברים אליו, עוד מידע שמגיע ומאושש מידית על ידי ההורה, שבהתרגשות מספר לנו ש"זה בדיוק הילד שלו", עוד מידע זהה שמגיע לכולנו באותו זמן, כל אלו עוזרים לי להרגע ולקיים מקום שקט יותר, מקום מקבל, ללא מאמץ.
אני מתחבר לקול בתוכי שמזכיר לי שזה אמיתי. שמה שקורה הוא בחסות חכמה גדולה ממני. שהכול נכון. אין כאן להצליח. זה מצליח מעצם קיומו.
מתוך מקום זה אני פשוט רושם את מה שאני מקבל, בלי לשפוט, בלי לבקר.
וכשאני לא מקבל כלום?
זו יכולה להיות ממש חוויה מערערת. מילא קיבלת משהו שאתה לא בטוח לגביו, אבל שקט תקשורתי? קו ישר במוניטור?
אני לומד לא להילחץ מזה. לעתים יש הפסקה בתקשורת. יש לזה מטרה. לעתים השקט עצמו מעיד על מה שמתרחש. כלום זה גם משהו. כשאני לא נבהל ממנו קורים כמה דברים. או שהכלום עצמו מספר לי על החוויה של הילד. חוויה של כלום. אין. נתק. כל מיני. או שמתוך הכלום הזה מגיע משהו אחר. אם רק יש לי מעט סבלנות לתת לו להגיע.
אני לומד להתמסר. לגדל את החוויה הזו, שאני מחובר. מחובר לידע אינסופי, עמוק ורחב. לראייה שאינה ברשותי ביום יום. מתוך ראייה זו מגיע ידע. הידע הזה מאפשר ריפוי. ריפוי עמוק ומשמעותי.
אותו דבר בדיוק קורה להורים רבים שמגיעים לתהליך. הם נמצאים במקום דומה.
מגיע רגע שבו הם עוצמים עיניים ומתבקשים להיפתח למה שבא.
לעתים המידע מגיע והוא ברור לחלוטין. לעתים הם יעידו ששום דבר לא קרה. לעתים קורים דברים אבל הם פוסלים אותם מתוך מחשבה שזה לא רלוונטי.
למדנו לראות שאין דבר שאינו רלוונטי. הורה שהעיד שמרגע עצימת העיניים הוא רק חשב על העבודה, והפרויקט שהוא עובד עליו נתקל בקשיים גדולים. הוא חשב שזה לא קשור אבל מתוך העשייה המשותפת החוויה הזו נתנה לנו צוהר לחוויה מאד דומה של הבן שלו והקשיים שהוא מתמודד אתם. גם כשאני חוטף התקפת עיטושים, שמסתבר שהילדה עמה אנו עובדים מתעטשת בדיוק כך, או שלאילת הדפים מתבלגנים לגמרי, דבר שמעולם לא קרה לה קודם, אנו מבינים שזו עוד אינפורמציה רלוונטית להבנת עולמו הפנימי של הילד.
גם אנו, המטפלים, וגם ההורים השותפים לתהליך, כולנו נדרשים לאותה התמסרות.
לפרטים ולתיאום פגישת התנסות ללא עלות וללא התחייבות