אני אוהבת ילדים. זה אולי נשמע קלישאה אבל זה כך. שנים עבדתי עמם כמורה ולימדתי כל דבר שעניין אותי. נקודות המפגש ביננו מעולם לא היו בחסות מסגרת שכפתה זאת עליהם ושמחת המפגש היתה רבה.
מוסיקה, אנגלית, דרקונים ומבוכים, כל דבר שאפשר לנו לנסוק לגבהים. שלי ושלהם.
גם כשעזבתי את העבודה עם ילדים לטובת הנחיית מבוגרים בתהליכים של שינוי מצאתי את עצמי חוזרת כל פעם לגיחות לעולם ההוראה, ל'הסניף' עוד קצת ילדים, עד שגם זה הסתיים.
בקליניקה שלי לא רציתי לעבוד עם ילדים. התהליכים שאני מובילה לא מתאימים לצרכיהם והנה לפני כשנה אמא אחת פתחה לי פתח לשוב ולפגוש ילדים אך הפעם זה באופן ממש ממש אחר.
זה כמו שאיפשהו ביקום היתה צורה שפשוט חיכתה שאני אושיט יד ואקטוף אותה. צורה חדשה.
אמא אחת שלבנה היו צרכים שלא קיבלו מענה במקומות אותם הכירה פתחה עבורי את מה שהפך למרחב ריפוי משפחתי.
בלי לתכנן ובלי לחשוב יותר מדי מצאתי את עצמי מחברת את אהבתי לילדים והאמפתיה העמוקה שיש לי אליהם עם יכולת החיבור שלי למימדים אחרים, כל זאת בשילוב עם הנחית תהליכים של שינוי. יהיה יותר נכון לומר שלא אני זו שחיברה את הדברים אלא באמת הדברים חיברו את עצמם אלי.
אני רק הסכמתי לעשות זאת.
אז מה אני עושה במרחב ריפוי משפחתי? אני שומעת את ההורה משיח את הקשיים שיש לילדו מבלי שילדו נוכח. אני לא פוגשת את הילדים. את רובם איני מכירה ומעולם לא ראיתים. אנחנו, שזה גיא בעלי, אני וההורה או זוג ההורים מבקשים מהתבונה (בשבילי זה אלוהים אבל לא כל אחד מתחבר למושג הזה) לראות את הילד לא דרך העינים שלנו שיש בהן כל כך הרבה פחד ודיעות קדומות אלא כפי שהוא. כמו שאלוהים רואה אותו. ואנו מקבלים ראיה… כל אחד מקבל משהו.
מרתק אותי כל פעם מחדש לשמוע כיצד ההורה מתאר את ילדו ובעיותיו ומה מתגלה לעיני כשאני מתחברת לילד באופן בלתי אמצעי. לרוב זה מתגלה כ"אי הבנת הנקרא" של ההורים.
אפשר לומר שלרב ההורים יש 'בעיות קשב וריכוז' חמורות בכל הנוגע לילדיהם…